
"כל החיים העול הזה עלי. אני הרוס מזה. מעדיף לא לדבר על זה יותר מידי. זה קרה לי כמה פעמים בחיים. לא הצלחתי. פשוט לא הצלחתי."
דן, גבר בשנות ה60 לחייו. פורט בפני את כל אותם המיתות, כך הוא קורה להם, שהיה נוכח בהם והוא לא יכל לעזור. הוא מחזיק את מבטו כמעט ללא תזוזה. גם קולו נשמע יציב. אך דמעה אחת זולגת מעינו הימנית והוא ממהר לנגב אותה.
בפעם הראשונה שזה קרה הוא היה חייל בצבא. חייל אחר נורה. הוא ניסה לעצור את הדם, אבל לא הצליח.
במקרה אחר, זה היה חבר שהתאבד. הוא היה קרוב אליו, אבל לא ידע שזה מה שהוא מתכנן לעשות.
והייתה הפעם ההיא שהוא נסע על איילון. בזמן נהיגה הוא ראה תאונת דרכים. הנערה עפה מהרכב. עוצמת המכה שהיא קיבלה בראש הרגה אותה מייד. הוא עצר את הרכב ורץ החוצה. לא היה ביכולתו לעשות כלום למענה. לפני כמה שנים הוא הוזמן לחבר. החבר כתב לו שהוא מאחר קצת, שייכנס הביתה. האב חטף אירוע לבבי כמה דקות קודם לכן. שהוא הגיע לשם האב היה שכוב על הרצפה ללא רוח חיים.
השאלות שעלו לו במהלך החיים, למה הוא היה שם? למה לא הייתה ביכולתו לעזור? תמונות מאירועים קשים הפכו לתחושת אשמה קשה. האשמה כרסמה בו גם בשינה והעירו אותו. הלילות היו טרופים. הזמן לא עשה את שלו. הנקודה הזאת לא הרפתה.
בעבודה שלנו יחד עברנו על 3 נקודות עיקריות: 1. האם הוא יכל להיות במקום אחר בזמן שהאירוע קרה? 2. נשימה אחרונה - בחירת הנשמה לעזוב את הגוף ברגע מסויים. מכתוב. 3. בחירת הנשמה שלהם, לצד איזה נשמה הם רוצים להחזיר עצמם לבורא.
נוצרה השלמה מתוך מקום של התבוננות גבוהה יותר בסיטואציות שהוא העלה. תחושת שליחות עמוקה ורווחה תפסה את המקום של הכאב והאשמה. העול הכבד הפך לתחושת הודיה והתפעמות. היום דן ישן בלילות. אפילו מבטו הקשה השתנה למבט רך יותר. החיים נעשו קלילים יותר. דן חזר לעצמו. מאז הוא אפשר לשמחה להיות חלק מהחיים שלו.
אם גם אותך מלווה תחושה של אשמה בגלל שלא הייתה לך אפשרות לעזור לקרוב לליבך - אני שולחת לך כוחות. זה לא פשוט, אבל אני יודעת שאם דן הצליח אז זה אפשרי גם לך. אני זמינה כאן בתגובות או בפרטי.
Comments